רצועת עזה בחשיכה ותושביה על סף אסון הומניטרי ותברואתי

20/01/2008

אסון אנושי כבד מאיים על כמיליון וחצי בני-אדם ברצועת עזה בשל המחסור החמור בדלק שבא במסגרת המצור ההדוק שמטילה ישראל על הרצועה וסגירת מעברי הגבול בפני אספקה חיונית לחיי התושבים.

תחנת הכוח הראשית שמספקת 35-30 אחוז מצריכת החשמל של הרצועה נאלצה להפסיק כליל את פעילותה עקב המחסור בדלק. "מזה שלושה ימים לא הגיע לרצועת עזה ולו ליטר אחד של דלק", אמר רפיק מליחה, האחראי בתחנת הכוח. גורמים באיחוד האירופי דיווחו הבוקר (ראשון) כי בשל המחסור בדלק הופסקה פעילותה של אחת הטורבינות הפועלות בתחנת הכוח, וכי פעילותה של הטורבינה השנייה תופסק בתוך כמה שעות הדבר שיוביל בהכרח לפגיעה חמורה בבתי-החולים, באספקת המים, במאפיות ובמפעלים.

בית-החולים האירופאי ברצועת עזה הודיע על הפסקת כל הניתוחים, למעט מקרי חירום בשל המחסור החמור בדלק וההפסקות החוזרות ונשנות בזרם החשמל. התאחדות התעשיינים ברצועה גם כן הודיעה על סגירתם של 3900 מפעלים בשל המחסור בדלק ביניהם מפעלים המייצרים מצרכי מזון.  180 תחנות דלק ברצועה נסגרו והודיעו כי מלאי הדלק שברשותן נגמר. גם המאפיות נסגרו עקב המחסור בקמח ובדלק.

ארגוני זכויות אדם וארגוני הסיוע של האו"ם מזהירים מפני אסון אנושי ברצועת עזה. ג'מאל אל-ח'דרי, ראש הוועד העממי נגד המצור ברצועה הזהיר מפני אסון אנושי ותברואתי. הוא ציין כי מדובר בניסיון לרצוח את תושבי עזה באמצעות הרעבתם וניתוקם מכל מקור של אנרגיה. הוא אמר שמדובר במדיניות פושעת של ענישה קולקטיבית נגד מיליון וחצי בני-אדם. סוכנות הסעד לפליטים, אונר"א, הודעה כי בימים האחרונים מונעת ישראל גם את הכנסתו של הסיוע ההומניטארי לרצועת עזה. דובר ממשלת האחדות המודחת, טאהר אל-נונו, קרא למצרים לקבל החלטה אמיצה ולפתוח את מעבר רפיח, כדי לאפשר הכנסת תרופות לרצועת עזה.

הפרות של זכויות האדם על-ידי הרשויות הישראליות

בדוח של בצלם בנוגע למצב זכויות האדם בשטחים הכבושים עולה כי במהלך שנת 2007 הוסיפה ישראל לשלוט שליטה כמעט מוחלטת על החיים ברצועת עזה בתחומים רבים, תוך כדי התנערות ממילוי החובות ששליטה זאת מחייבת. בחצי השני של השנה, עם השתלטותה של תנועת חמאס על מנגנוני הביטחון ברצועת עזה, הקצינה ישראל את מדיניות הבידוד של הרצועה  ודירדרה את המצב בה לשפל הומניטארי חסר תקדים. יותר מ-80% מתושבי הרצועה תלויים בסיוע ישיר של סוכנויות בינלאומיות על מנת שלא לגווע ברעב. אם לא יוסר החנק מצוואר הרצועה באופן מיידי, צופה האו"ם כי מספר זה עוד יעלה וכי יוחמר אף יותר המשבר ההומניטארי השורר בה כבר כיום.

היקף שליטתה של ישראל ברצועת עזה

ישראל שולטת עדיין שליטה כמעט מוחלטת בהיבטים מרכזיים בחיי הפלסטינים ברצועת עזה. כל מעברי הגבול המקשרים בין עזה לעולם החיצון נמצאים עדיין בשליטה ישראלית: המעברים ארז, קרני, סופה וכרם שלום נשלטים ישירות על-ידי ישראל, ואילו מעבר רפיח, המחבר בין רצועת עזה למצרים, אמנם הועבר לניהולה השוטף של הרשות הפלסטינית, אולם ישראל שמרה לעצמה את היכולת לשלוט בו שליטה חלקית, בעקיפין.

ישראל ממשיכה לשלוט באופן מוחלט הן במרחב האווירי והן בחופיה של רצועת עזה. השליטה במרחב האווירי מעניקה לישראל, בין השאר, יכולת לפקח בקלות וביעילות על הנעשה על הקרקע וכן להתערב בשידורים השונים הנעשים דרך האוויר. המשך השליטה במרחב הימי מאפשר לישראל, בין היתר, להגביל את פעילות הדיג של תושבי הרצועה. כפועל יוצא מהמשך השליטה בתחומים אלה, מונעת ישראל מהפלסטינים גם את הפעלתו של נמל ימי ו/או נמל תעופה. בכך פוגעת ישראל בחופש התנועה של תושבי הרצועה וביכולתם לקיים סחר חוץ.

מערכת המיסוי של עזה נשלטת גם היא במידה ניכרת על-ידי ישראל. זו קובעת את שיעורי המע"מ והמכס המוטלים על סחורות המיועדות לצריכה ברצועה, גובה את המיסים הללו עבור הרשות הפלסטינית ומעבירה (או נמנעת מלהעביר) את המיסים שגבתה לרשות. סמכויות אלה מקנות לישראל, בין השאר, את היכולת לעצור את העברת הכספים לרשות הפלסטינית לצורכי ענישה, כפי שאכן עשתה מאז ניצחון חמאס בבחירות לרשות בתחילת 2006 ועד השתלטותו של חמאס על הרצועה באמצע 2007, אז החלה להעביר את כספי המיסים לשלטונות הרשות בגדה המערבית.

ישראל ממשיכה לשלוט גם על מרשם האוכלוסין המשותף לגדה המערבית ולרצועת עזה. הגם שהסמכות הרשמית לניהולו של מרשם האוכלוסין הועברה עוד בהסכמי אוסלו לרשות הפלסטינית, בפועל נותרו מרבית הסמכויות לניהולו בידי ישראל. שינויים המבוצעים על-ידי הרשות ללא אישור מוקדם של ישראל אינם מוכרים על-ידי האחרונה. מצב זה לא השתנה גם לאחר ה"התנתקות", והוא מאפשר את המשך שליטתה של ישראל על כניסתם לרצועה של אנשים שאין בידם תעודת זהות של השטחים.

הידוק המצור והחרפת הסנקציות הכלכליות

ביוני השנה, לאחר שבועות מספר של עימות בין פלגים פלסטיניים ברצועת עזה, השתלט חמאס על מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ברצועה. בעקבות כך, ישראל הידקה את  המצור על הרצועה וכיום, פלסטינים אינם יכולים לעזוב אותה או להיכנס אליה. למעט חריגים נדירים, ישראל עצרה לחלוטין את הייצוא של סחורות מהרצועה, ואילו הייבוא מוגבל לסחורות שהוגדרו על-ידי ישראל כ"סחורות הומניטאריות".

בנוסף, ב-19 בספטמבר קיבל הקבינט הביטחוני החלטה המגדירה את רצועת עזה "ישות עוינת". לפי ישראל, החלטה זו יצרה מצב משפטי שמאפשר לה לנקוט בצעדי ענישה שונים כלפי תושבי הרצועה כתגובה על ירי רקטות הקסאם לעבר ישראל, ביניהם ניתוק החשמל המוזרם לרצועה מישראל וצמצום העברת דלקים לרצועה. עם זאת, הממשלה לא ציינה במפורש כיצד יסייעו הצעדים הללו להפסקת ירי הקסאם. ההנחה המובלעת בהחלטה היא שפגיעה מתמשכת ביכולת הקיום של כלל האוכלוסייה ברצועת עזה תגרום לזו להפעיל לחץ על הנהגת חמאס לפעול להפסקת הירי.

הפעלת צעדי ענישה קולקטיבית כנגד אוכלוסייה אזרחית לשם הפעלת לחץ פוליטי או צבאי הינה אסורה ובלתי חוקית. מעבר לכך, הסיכוי שההנחה העומדת בבסיס צעדים אלו אכן תתמשש הוא, ככל הנראה, נמוך ביותר. על רקע זה עולה חשד כי השיקול המרכזי שמאחורי צעדי ענישה אלה אינו הפסקת ירי רקטות ה"קסאם", אלא רצונה של ממשלת ישראל להפגין נחישות בפני אזרחיה ולהראות להם כי איננה יושבת בחיבוק ידיים.

עם ההחלטה על הפעלת הסנקציות, עתרו לבג"ץ פלסטינים תושבי עזה וארגונים ישראליים ופלסטיניים לזכויות האדם, בהם גם בצלם, נגד הצעדים המתוכננים. זאת בטענה שצעדים אלה עלולים לגרום לפגיעה הומניטארית נרחבת עד כדי סיכון חיי אדם, בשל הפגיעה הקשה הצפויה בתפקודם של בתי-חולים ובמערכות הביוב והמים, בהפעלתם של מכשירים רפואיים ביתיים, של מקררי מזון ושל תרופות ושל מערכות חיוניות אחרות.

 בעתירה נטען עוד כי כל פגיעה מכוונת בתשתית האזרחית ברצועת עזה הינה בלתי חוקית בעליל, וכי חל איסור מוחלט על ענישה קולקטיבית. כל זאת במיוחד נוכח תלותם הכמעט מוחלטת של תושבי רצועת עזה בישראל לצורך אספקת החשמל והדלק, אשר נוצרה במהלך 38 שנים של שליטה ישראלית ישירה בעזה. תלות זו אף גברה מאז יוני 2006, כתוצאה מהפצצת תחנת הכוח היחידה שפעלה ברצועה על-ידי חיל האוויר של ישראל, ששוקמה רק באופן חלקי.

בהחלטת ביניים ב-30 בנובמבר דחה בג"ץ את מתן החלטתו בנוגע לכוונה לצמצם את אספקת החשמל לרצועת עזה. הדחייה ניתנה לצורך קבלת הבהרות ונתונים נוספים על אופן הפעלת התוכנית, ועל השלכותיה הצפויות על האוכלוסייה האזרחית ברצועה. מנגד קבעו השופטים כי אין מניעה לצמצם את אספקת הדלק והסולר לרצועה, צעד המיושם בפועל כבר מאז ה-28 באוקטובר. המחסור בדלק משפיע ישירות על מערכות המים והביוב של הרצועה, התלויות בחשמל להפעלת המשאבות. כיום, 15% מהעזתים מקבלים מים לביתם רק במשך שעה או שעתיים ביום.

הרס כלכלת הרצועה

המצור שמטילה ישראל על רצועת עזה מאז יוני 2007 הביא את כלכלתה, שמצבה היה קשה ביותר גם קודם לכן, אל עברי פי פחת. שראל מחקה את קוד המכס המשויך לרצועת עזה ממערכת המיחשוב הממשלתית והמכס מונע שחרור מטענים המיועדים לרצועה, פרט לסחורות המוגדרות כבעלות אופי הומניטארי ומוצרי מזון בסיסיים (כגון קמח, סוכר, שמן, אורז ומלח). גם הייצוא מעזה הופסק כמעט כליל, מלבד מספר משלוחים של תוצרת חקלאית ופרחים שישראל התירה בשל לחץ בינלאומי.

מעט התעשייה הקיימת בעזה מתבססת על מפעלים ש-%95 מהם תלויים בייבוא של חומרי גלם לשם תפקודם. מאז יוני 2007 לא יובאו לעזה שום חומרי גלם וכתוצאה מכך נאלצו %90 מהמפעלים לסגור את שעריהם. גם ענף הבניה של עזה משותק כיום לחלוטין. 3,500 בתי עסק נסגרו ויותר מ-75,000 עובדים, המפרנסים כחצי מיליון תלויים, איבדו את מקום עבודתם.

שיעור האבטלה ברצועה מגיע היום לכמעט 40% ולאור האירועים בשטח, שיעור זה אף צפוי להאמיר בקרוב. הסקטור הציבורי מעסיק כ-40% מכוח העבודה העזתי; מאז שחזרה ישראל להעביר את כספי המיסים לרשות הפלסטינית ביולי משולמות המשכורות במועדן, אולם מקבלי המשכורות מפרנסים כעת מספר גדול הרבה יותר של תלויים מאשר בעבר.

בשל הסגר, מלאי מוצרי המזון המיובאים מידלדל ומחיריהם מרקיעים שחקים, בעוד שפירות וירקות שהיו מיועדים לייצוא נמכרים בשווקי עזה במחירי הפסד. אולם שיעורי העוני הגבוהים שמים גם את אלה מחוץ להישג ידן של משפחות עזתיות רבות. 80% ממשקי הבית מתקיימים מתחת לקו העוני, על פחות מ-2,300 שקל לחודש למשק בית בן שש נפשות. שיעור האוכלוסייה המצויה בעוני עמוק, קרי משקי בית המתקיימים על פחות מ-1,837 שקלים לחודש, עומד על 66.7%. כ-80% מהמשפחות ברצועה ירעבו ללחם ללא הסיוע במזון שמעניקות סוכנויות בינלאומיות.

מיליון וחצי פלסטינים בכלא גדול אחד

מעבר רפיח, שהוא מעבר הגבול היחיד ברצועת עזה שאינו מנוהל על-ידי ישראל והיחיד שאינו נתון לשליטתה הישירה, מושבת גם הוא כמעט לחלוטין מאז השתלטות חמאס ביוני 2007. הדבר שולל מתושבי עזה כל אפשרות להגיע למדינות אחרות, וזאת אפילו במקרים בהם הדבר נחוץ מטעמים הומניטאריים דחופים, כגון קבלת טיפול רפואי. כ-6,000 עזתים שרצו לחזור מחו"ל לאחר השתלטות חמאס היו תקועים בצידו המצרי של המעבר במשך שבועות ארוכים, בתנאים קשים ביותר, עד שהוסדרה חזרתם הביתה.

 אחרים המבקשים לצאת מעזה למצרים או למדינות אחרות, לרבות חולים ופצועים, נותרו כלואים בתוך הרצועה. בחודש דצמבר יצאו דרך מעבר רפיח כ-750 עולי רגל למכה, לפי דיווחים בכלי התקשורת על בסיס הסכמה בין חמאס לממשלת מצרים. בתחילת דצמבר התירה ישראל את יציאתם של כ-900 פלסטינים בעלי היתרי עבודה בחו"ל ושל סטודנטים ששבו ללימודיהם, לאחר תקופה ארוכה בה היו תקועים ברצועה.

המצור שמטילה ישראל על רצועת עזה הביא גם לקריסת מערכת הבריאות ברצועת עזה, שתיפקדה באופן חלקי בלבד גם לפני הטלתו. בשל הסגר, הולך ומחריף המחסור בציוד רפואי ראשוני ומשני ובתרופות. כך, למשל, לפי ארגון הבריאות העולמי, באוקטובר 2007  חסרו %20 מהתרופות החיוניות ו-31% מהציוד הרפואי החיוני בעזה.

חולים רבים נזקקים לשירותים שאינם זמינים כלל ברצועה. אולם, ישראל מנעה אישורי כניסה מ-%17.5 מהחולים שקיבלו הפניות לבתי חולים ישראליים. לפי מידע שנאסף על-ידי משרד הבריאות הפלסטיני, במהלך 2007 נפטרו 44 חולים מרצועת עזה לאחר עיכוב – או סירוב – ישראלי לאפשר להם לצאת את הרצועה. נוסף לכך, ובשל המצב הכלכלי החמור השורר ברצועה, הפכו רוב התרופות והשירותים שכן זמינים ליקרים מדי עבור רוב התושבים.